<h1>הלכות נדה להרמב"ן פ"א</h1>
<h2>דף נג:</h2>
הנדה האמורה בתורה, כל שראתה דם בבשרה ממקור דמיה, בין שלא ראתה אלא טפה אחת כחרדל או פחות מיכן, בין שהיתה שופעת דם שבעה ימים ופסקה בסוף יום שביעי, דין אחד הוא, וטובלת בלילה שהיא ליל שמיני וטהורה לבעלה. וזו היא נדה האמורה בתורה, שנאמר (ויקרא ט"ו) שבעת ימים תהיה בנדתה. חזרה וראתה מליל שמיני ואילך, זו היא הנקראת זבה, שנאמרה ואשה (שם) כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה, מפי השמועה למדו (תו"כ שם) ימים רבים שלשה, לומר שאם ראתה אחר זמן נדתה או סמוך לנדתה שלשה ימים רצופים, שבכל יום תראה אפילו טפת דם פחותה מן החרדל, הרי זו זבה גדולה (שם). ומאחר שתפסוק ראייתה צריכה לספור שבעה ימים נקיים חוץ מן היום שפוסקת בו. וטובלת ביום שביעי לספירתה אחר שתנץ החמה, וטהורה לביתה שנאמר (שם) וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. כל חייבי טבילות טבילתן ביום ספירתן אחר הנץ החמה מיד, חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה שלאחר ספירה, שנאמר בנדה (שם) שבעת ימים תהיה בנדתה, השבעה כולן בנדות. וכן יולדת זכר בליל שמיני, ויולדת נקבה בליל ט"ו, שהיולדת כנדה כמו שיתבאר. ימים אלו שהזבה סופרת צריכין שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן, ואם ראתה, אפילו ביום שביעי סמוך לשקיעת החמה, סותרת כל המנין, וחוזרת וסופרת שבעה אחרים עד שיהיו לה שבעה נקיים רצופים. לפיכך אעפ"י שטובלת ביום שביעי מאחר הנץ החמה, אם שמשה בו ביום הרי זו תרבות רעה ובעילתן תלויה, שמא תראה ותסתור. הלכה למשה מסיני שאחד עשר יום הסמוכין לשבעת ימי נדות בלבד הם שהאשה נעשית בהם זבה, אבל מאחר שנשלמו הי"א חזרה לימי נדות, שאפילו רואה בהן ז' טובלת בליל שמיני וטהורה, כמו שביארנו. וי"א ימים אלו הם הנקראים י"א יום שבין נדה לנדה, מפני זה הטעם שביארנו. הרואה בתוך י"א ימים הללו יום אחד בלבד, בין שראתה בתחילת הלילה בין שראתה בסוף היום ופסקה, משמרת כל הלילה, ואם לא ראתה כלום משכמת למחר וטובלת לאחר הנץ החמה. ראתה גם ביום שני ופסקה בו, משמרת יום שלישי, אם לא ראתה משכמת וטובלת לאחר הנץ החמה. ובספירת ימים אלו נקראת שומרת יום כנגד יום, וזו היא שחכמים קוראין אותה זבה קטנה. אעפ"י שטובלת ביום ספירתה בין בשני בין בשלישי לאחר שתנץ החמה מיד והרי היא טהורה, אינה משמשת כל היום, מפני שהיא תלויה, שמא תראה ותסתור כדין זבה גדולה. אין יום אחד עשר עצמו צריך שמור מן התורה, אלא אם ראתה בו טובלת בלילה וטהורה, שהרי יום י"ב מימי נדות הוא ואינו מצטרף לזיבה. אין בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא ספירת שבעה והבאת קרבן, שזבה גדולה צריכה לספור שבעה ימים נקיים וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום אחד בלבד, וזבה גדולה מביאה קרבן כשתטהר ולא זבה קטנה. אבל לענין טומאה ואיסור ביאה שתיהן שוות. ספירת הנדות והזיבה כך הוא. הרואה דם תחלה, יושבת שבעה לנדתה. ראתה יום שמיני, נעשית זבה קטנה, ושומרת יום כנגד יום. ראתה ביום תשיעי, שומרת יום עשירי. ראתה בו, הרי זו זבה גדולה וצריכה ספירת שבעה נקיים. משעה שהאשה נעשית זבה גדולה, אינה חוזרת לימי נדות עד שתספור שבעה נקיים. כיצד, הרי שראתה שלש ימים בסוף י"א, ושפעה וראתה גם ביום רביעי שהוא מן הימים הראוים לנדה, אפילו התחילה למנות נקיים שלה וסתרה וחזרה למנותן וסתרה, אינה אלא זבה שסותרת, וכשתשלים שבעה נקיים ותראה, תחזור לתחלת ימי נדה. בין שהתחילה לראות בראשון של י"א, בין בג' האחרונים שהן תשיעי ועשירי וי"א, מכיון שנעשית זבה גדולה אפילו שפעה אחר כך מאה יום, משתספור שבעה נקיים ותראה תחזור לתחלת ימי נדה. ראתה נדה בתחלה ולא ראתה בי"א יום, משתראה ביום י"ט לראייתה הרי היא נדה כבתחילה. לא ראתה עד יום כ"ו אין מונין ליום הראוי לזיבה, אלא הרי זו תחלת נדה. אין זיבה אלא בי"א שסמוכין לז' שראתה בהן נדות. והזהר במנין זה, שכבר טעה בו מגדולי המחברים. ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבה קטנה, שאם ראתה יום עשירי לזיבה ויום י"א, וחזרה וראתה ביום י"ב, אם עבר עליה יום אחד בלא ראיה מן הששה שמשלמת לנדתה, טובלת בליל שמיני לנדתה וטהורה. אבל בזיבה גדולה אין צריך לומר, שהרי אינה נעשית (זבה) [נדה] כמו שביארנו.
<h2>דף סו.</h2>
אין האשה טמאה עד שתראה דם ממקור דמיה, והוא המקום שחכמים קוראין אותו חדר [י"ז ע"ב]. ואין כל המשקה היוצא מן החדר מטמא אלא הדם בלבד. ומראות היו לחכמים שבהן מטמאין הדמים, וכל שאינו מאותן המראות מטהרין אותו. כשנתמעט לבן של חכמים מפני כובד הגלות ותכיפת הצרות, חששו שמא יבאו לטעות בדבר שזדונו כרת, שהרי אפשר שתראה האשה בימי נדתה שבעה ימים ויהיה של ששה דם טהור ושל יום הז' טמא וסבורה לטבול בלילה והיא צריכה לישב עוד ששה ימים, ואפילו היתה מראה דם לחכם גדול ובקי, אפשר שתטעה בעצמה במנין הנדות והזיבה, הרי שראתה בסוף י"א מימי הזיבה ומחרתו, וטעתה והיתה סבורה שראיה ראשונה בימי הנדות ומונה ממנה, ואינה ראויה למנות אלא מיום המחרת שבו התחילה נדותה. לפיכך עמד רבינו הקדוש ותקן שכל אשה שתראה יום אחד תספור ששה נקיים, ואם ראת שנים תשב ששה נקיים, ואם ראתה שלשה תשב שבעה נקיים. ובכל ימים שתראה כך היא נדונת, ואינה צריכה להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדות וזיבה. אע"פ שזו התקנה אין בה בית מיחוש, החמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו ראתה יום אחד דם טפה כל שהיא ופסק הדם, סופרת לה שבעה נקיים, בין שראתה בעת נידתה, בין שראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יותר, משיפסוק הדם סופרת שבעה נקיים, כדין זבה גדולה. ומפני מה החמירו בנות ישראל כך על עצמן, כדי שיהיו בכל זמן מונות מנין אחד, ולא תשתנה מנהגן בין ראיה אחת לשלשה ימים. הרי שראתה שלשה ונעשית זבה, התחילה וספרה עד ששה נקיים וראתה בשביעי טפה כחרדל, ודאי צריכה לישב עליה שבעה נקיים. ויש שאינן בקיאות בין תחלת ראיה לסתירת הספירה, ויבא הדבר לידי טעות. חומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום, לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם.
<h2>דף סז:</h2>
אעפ"י שדין הזבה לטבול ביום שביעי מאחר שתנץ החמה, גזרו חכמים שלא יהו עושות כן כדי שלא יהו משמשות ביומן ויהא להן תרבות רעה, שמא תראה ותסתור, אלא טובלת בלילה שהיא תחלת שמיני. ואם עברה וטבלה ביום שביעי אינה צריכה לחזור ולטבול. ויש מן הגאונים שהורה שלא עלתה לה טבילה, ולא יראה לי זה.
<h2>דף עב:</h2>
הנדה האמורה בתורה, כל שראתה דם בבשרה ממקור דמיה, בין שלא ראתה אלא טפה אחת כחרדל או פחות מיכן, בין שהיתה שופעת דם שבעה ימים ופסקה בסוף יום שביעי, דין אחד הוא, וטובלת בלילה שהיא ליל שמיני וטהורה לבעלה. וזו היא נדה האמורה בתורה, שנאמר (ויקרא ט"ו) שבעת ימים תהיה בנדתה. חזרה וראתה מליל שמיני ואילך, זו היא הנקראת זבה, שנאמרה ואשה (שם) כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה, מפי השמועה למדו (תו"כ שם) ימים רבים שלשה, לומר שאם ראתה אחר זמן נדתה או סמוך לנדתה שלשה ימים רצופים, שבכל יום תראה אפילו טפת דם פחותה מן החרדל, הרי זו זבה גדולה (שם). ומאחר שתפסוק ראייתה צריכה לספור שבעה ימים נקיים חוץ מן היום שפוסקת בו. וטובלת ביום שביעי לספירתה אחר שתנץ החמה, וטהורה לביתה שנאמר (שם) וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. כל חייבי טבילות טבילתן ביום ספירתן אחר הנץ החמה מיד, חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה שלאחר ספירה, שנאמר בנדה (שם) שבעת ימים תהיה בנדתה, השבעה כולן בנדות. וכן יולדת זכר בליל שמיני, ויולדת נקבה בליל ט"ו, שהיולדת כנדה כמו שיתבאר. ימים אלו שהזבה סופרת צריכין שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן, ואם ראתה, אפילו ביום שביעי סמוך לשקיעת החמה, סותרת כל המנין, וחוזרת וסופרת שבעה אחרים עד שיהיו לה שבעה נקיים רצופים. לפיכך אעפ"י שטובלת ביום שביעי מאחר הנץ החמה, אם שמשה בו ביום הרי זו תרבות רעה ובעילתן תלויה, שמא תראה ותסתור. הלכה למשה מסיני שאחד עשר יום הסמוכין לשבעת ימי נדות בלבד הם שהאשה נעשית בהם זבה, אבל מאחר שנשלמו הי"א חזרה לימי נדות, שאפילו רואה בהן ז' טובלת בליל שמיני וטהורה, כמו שביארנו. וי"א ימים אלו הם הנקראים י"א יום שבין נדה לנדה, מפני זה הטעם שביארנו. הרואה בתוך י"א ימים הללו יום אחד בלבד, בין שראתה בתחילת הלילה בין שראתה בסוף היום ופסקה, משמרת כל הלילה, ואם לא ראתה כלום משכמת למחר וטובלת לאחר הנץ החמה. ראתה גם ביום שני ופסקה בו, משמרת יום שלישי, אם לא ראתה משכמת וטובלת לאחר הנץ החמה. ובספירת ימים אלו נקראת שומרת יום כנגד יום, וזו היא שחכמים קוראין אותה זבה קטנה. אעפ"י שטובלת ביום ספירתה בין בשני בין בשלישי לאחר שתנץ החמה מיד והרי היא טהורה, אינה משמשת כל היום, מפני שהיא תלויה, שמא תראה ותסתור כדין זבה גדולה. אין יום אחד עשר עצמו צריך שמור מן התורה, אלא אם ראתה בו טובלת בלילה וטהורה, שהרי יום י"ב מימי נדות הוא ואינו מצטרף לזיבה. אין בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא ספירת שבעה והבאת קרבן, שזבה גדולה צריכה לספור שבעה ימים נקיים וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום אחד בלבד, וזבה גדולה מביאה קרבן כשתטהר ולא זבה קטנה. אבל לענין טומאה ואיסור ביאה שתיהן שוות. ספירת הנדות והזיבה כך הוא. הרואה דם תחלה, יושבת שבעה לנדתה. ראתה יום שמיני, נעשית זבה קטנה, ושומרת יום כנגד יום. ראתה ביום תשיעי, שומרת יום עשירי. ראתה בו, הרי זו זבה גדולה וצריכה ספירת שבעה נקיים. משעה שהאשה נעשית זבה גדולה, אינה חוזרת לימי נדות עד שתספור שבעה נקיים. כיצד, הרי שראתה שלש ימים בסוף י"א, ושפעה וראתה גם ביום רביעי שהוא מן הימים הראוים לנדה, אפילו התחילה למנות נקיים שלה וסתרה וחזרה למנותן וסתרה, אינה אלא זבה שסותרת, וכשתשלים שבעה נקיים ותראה, תחזור לתחלת ימי נדה. בין שהתחילה לראות בראשון של י"א, בין בג' האחרונים שהן תשיעי ועשירי וי"א, מכיון שנעשית זבה גדולה אפילו שפעה אחר כך מאה יום, משתספור שבעה נקיים ותראה תחזור לתחלת ימי נדה. ראתה נדה בתחלה ולא ראתה בי"א יום, משתראה ביום י"ט לראייתה הרי היא נדה כבתחילה. לא ראתה עד יום כ"ו אין מונין ליום הראוי לזיבה, אלא הרי זו תחלת נדה. אין זיבה אלא בי"א שסמוכין לז' שראתה בהן נדות. והזהר במנין זה, שכבר טעה בו מגדולי המחברים. ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבה קטנה, שאם ראתה יום עשירי לזיבה ויום י"א, וחזרה וראתה ביום י"ב, אם עבר עליה יום אחד בלא ראיה מן הששה שמשלמת לנדתה, טובלת בליל שמיני לנדתה וטהורה. אבל בזיבה גדולה אין צריך לומר, שהרי אינה נעשית (זבה) [נדה] כמו שביארנו.
